<h1>ראבי"ה סימן תצ"ב</h1>
<h2>דף מח.</h2>
אמר רב קבא מלוגנאה לפיסחא וכן לחלה, שהוא שיעור העומר מ"ג בצים וחומש ביצה כמנין חלה. וכיצד משערין אותו, לוקח כלי גדול כגון יורה וממלאה מים על כל גדותיה, ונותן תחתיו כלי גדול לקבל המים שיצאו ממנה ונותן לתוך היורה מ"ג בצים ועוד, והמים היוצאים מהם הם שיעור העומר ושיעור (הכלי) [העיסה] כשיעור המים. וכן מפורש בתוספתא דנזירות [פ"ד ה"א] גבי נזיר כיצד יעשה מביא כוס מלא מים ומביא זית איגורי ונותן לתוכו ושופע אם שתה כיוצא בו חייב ואם לאו פטור. ולמדנו לחם לחם מגזירה שוה כתיב הכא [שמות ט"ז] לקטו לחם משנה וגו' וכתיב התם [במדבר ט"ו] והיה באכלכם מלחם הארץ מה כאן עומר אף כאן עומר. ובירושלמי פרק ערבי פסחים גרסינן כדבעית משער לוגא שקיל מנא והוא ממלא ליה ויהיב מנא מלרע ושקיל שית ביעי בינונים ויהיב לגוויה ומיא דנפלין במנא הוי שיעור לוגא. פחות מיכן לא ילוש משום דמפקע ליה מחלה.
<h2>דף מח:</h2>
אמר רב יוסף הני נשי דידן נהגו למיפא קפיזא, משום דאגת החימוץ, ועבדי בצרוף סל כרבי אליעזר, ולא מפקע מחלה. ורבי יצחק ברבי יהודה פסק הני מילי בתנוריהן שהיו קטנים, ואיכא למיחש לחימוץ, שהיו צריכין בכל עיסה ועיסה לחממו, אבל לנו שיש תנורין גדולים עדיף טפי שילוש הרבה ביחד ויהיו עסוקין בעיסה תמיד שלא תבוא לידי חימוץ, וכדתנן רבי עקיבא אומר לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורין שוין זה הכלל ת[פח תלטי]ש בצונן, שלא יחמץ. והמדידה אינה אלא לזכרון בעלמא לעומר דמדבר. [ואמרינן במסכת יום טוב [כ"ט ע"א] מודדת אשה קמח ביום טוב ונותנת לתוך עיסתה כדי שתטול חלה בעין יפה] וגם מפני שלשין עומר של המצות באחרונה לבד (ואמרינן במסכת יום טוב כדי שתטול חלתה בעין יפה), ומפני אותו עומר שלא יפחות הנהיגו גם בכולן למדוד, ואם ירבה שפיר דמי. ובליל יום טוב שני מותר למדוד משום חלה, כדפרישית. ולאפותה [מערב יום טוב] אינו מצוה מן המובחר, משום דחביבה מצוה בשעתה, שאין להקדים נמי, כדאמרינן בפרק העומר [ע"ב ע"ב], והיו מחללין יום טוב משום חביבה מצוה בשעתה ולא היו מקדימין. ומנהג כשר למדוד מערב יום טוב ולשומרו עד ליל שני של יום טוב. וקיימא לן [בכורות כ"ז ע"א] דנדה קוצה לה חלתה, שאין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, והני מילי באכילה אבל בנגיעה לא. הכי אמרינן בפרק עד כמה. ומי ששכח ולא הפריש חלה, בין בפסח בין בשאר ימות השנה, יטול כל כמה שאפה ויתנם בתיבה או בסל ויצרפן יחד ויטול או ככר שלם או פרוסה מככר אחת ויברך ויפריש חלה. ואם אכל מקצת העיסה יסמוך אדשמואל [ביצה ט' ע"א] דאמר תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש.
כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב. פירוש שאם קרא לה שם, לשורפה אי אפשר, שאין שורפין קדשים ביום טוב ותרומה [גזרו אטו קדשים], לעכבה עד החול אי אפשר משום חימוץ ועובר בבל יראה. רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה, אך יעשה חררה קטנה ויאפנה ולאחר אפייה יצרפם (בסל או) בתיבה או בסל אחד שיכנסו בתוכו בחללו. ואף על גב דצירוף סל דקאמר רבי אליעזר היינו כדי להביאו לידי חיוב חלה, בשלש קפיזא פחות מכשיעור, משום מוקף, מיהו כשר הדבר לעשות כן. ולא שצריך, כיון שלשה הרבה ביחד, ואפילו משום מוקף אינו צריך, שכל דבר שאינו מקפיד על תערובתו הבית מצרף, כדאיתא בירושלמי [דמסכת חלה] [פ"ב ה"ח], מיהו הנהיגו כן מפני שלפעמים לשין רק עומר אחד ונחלק לשנים ושלש. [ד]תניא רבי אליעזר אומר הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה, ואמר רב יהודה הלכה כרבי אליעזר. ותניא רבי אומר הלכה כרבי אליעזר, דמתניתין, רבי יצחק אמר הלכה כבן בתירא שאמר תטיל לצונן. וקיימא לן כרבי. ואחר שיצרפן לסל מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה, ונוטל חלה. והכי איתא הברכה בירושלמי דברכות. להוציא מדברי האומר להפריש תרומה כדכתיב [במדבר ט"ו] חלה תרימו תרומה, ואמר חלה אינו אלא על שם עוגה, כדכתיב [ויקרא כ"ד] שתים עשרה חלות. ושוב מצניעה עד החול ושורפה. ולברך עליה ביום טוב ושוב לאפותה לא אפשר, דכיון דאין לה אוכלין לא אפשר למיטרח ולאפותה. הילכך אופה בלא ברכה, דכל חדא וחדא [חז]יא ליה, דקיימא לן כרבה (חדא וחדא חזיא ליה), דאמר אמרינן הואיל. ושוב מברך ומפריש, ומצניע עד החול או עד חולו של מועד ושורפה. כך משמע מפסקי רש"י ובתשובתו פירש פירוש מבואר. ואם רוצה מפריש חלה שנייה עוד, הנאכלת אפילו לכהן שטומאה יוצאה עליו מגופו, שלא תשתכח תורת חלה, כדאיתא במסכת בכורות [פרק] עד כמה י[שראל] [כ"ז ע"א], ויקרא שם מיד ושוב יאפנה כסדר כל השנה, ומצוה היא לעשות כן בפסח [ו]בכל השנה כולה. אבל רוב הגאונים פסקו שאפילו חלת האור יקרא לה שם חלה ושוב יאפנה, דהא חזיא לכהן קטן, ואפילו ליתיה בעיר הא אמרינן הואיל ומיקלע, דהילכתא כרבה דאמר אמרינן הואיל. וכן פסק רבינו חננאל וכן שיטת ההלכות גדולות ורבנו זקיני ורבנו אלפסי. אך בזה לא שוו לשאר הגאונים, דבעו שיהיה כהן קטן בעיר שלא יצאה טומאה מגופו בחלת חוצה לארץ, אי נמי בחלת ארץ ישראל, שאסורה לכל הטמאים, עבדינן כרבי אליעזר דלא תקרא לה שם. והלכתא כרבה דקאי כרבי אליעזר דפסקינן כוותיה. ובשאר חגים אי בעי קורא לה שם מיד לדברי הכל, [ו]מצניעה בלא אפייה עד החול. ובהלכות גדולות ובהלכות קטנות כתב היכא דאישתלי ולא אפריש חלה שקיל חדא רפתא ויהיב לכהן אפילו גדול ואכיל לה. והא דתנן [ביצה ל"ו ע"ב] אין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב, הני מילי תרומת דגן דאפשר לאפרושי מאתמול אבל חלה שפיר דמי, דהא בעי למיכל נהמא חמימא. ובמסכת ביצה פירשתי לה שפיר טפי. וכדין כהן שלא ראה קרי כן דין כהנת קטנה שלא פרסה נדה.
